<h1>הלכות נדה להרמב"ן פ"ז</h1>
<h2>דף כא:</h2>
אין האשה טמאה לידה עד שתגמור צורת הולד. ואין צורת הולד נגמרת פחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחת הנקבה, והמפלת אפילו ביום ארבעים, אינה טמאה לידה. לפיכך אם היתה יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן הזה לעיבורה, הרי זו טהורה מטומאת לידה.
<h2>דף כב.</h2>
המפלת שליא, והיא כמו חמת שבתוכה הולד נוצר, הרי זו טמאה לידה, שאין שליא בלא ולד. ואפילו היתה פחותה מטפח מטמאין אותה. הפילה נפל ואח"כ הפילה שליא, חוששין לה מולד אחר. ואם הפילה ולד של קיימא ואח"כ הפילה שליא, אפילו אחר כ"ג יום תולין אותה בולד, ואין חוששין לולד אחר, שהולד קרע את השליא ויצא. הפילה שליא תחלה, חוששין לה לולד אחר, אעפ"י שילדה אח"כ ולד של קיימא אין תולין אותה בו, שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד. יצאת מקצת שליא היום חוששת משום לידה, יצאת כולה למחר, מונין לה משעת יציאת כולה. המפלת דמות בהמה וחיה ועוף ודגים, ושליא קשורה בו, אין חוששין לולד אחר. ואם אינה קשורה בו, מטילין עליה חומר שני ולדות, שמא נימוח שפיר של שליא זו. לפיכך אם היה הולד הנדמה זכר, חוששין לשליא משום נקבה.
<h2>דף מ.</h2>
המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים, דין תורה אינה חוששת לולד. וכן המפלת כמין בהמה וחיה ועוף. ואם דומין לאדם בגבין ועין ולסת וגבת הזקן שהן צורת הפרצוף מצד אחד, אמו טמאה. ובזמן הזה בכולן טמאה לידה, אם זכר כדין זכר, ואם נקבה כדין נקבה. יתר על כן אמרו שאפילו שפיר מלא מים מלא דם חוששת לולד.
<h2>דף מו:</h2>
העובר שהוציא ידו והחזירה, אמו טמאה לידה מדברי סופרים, ואם יצא אח"כ מונין אותו משעה שיצא. וכן הולד שיצא אברים אברים, משיצא [אבר] אחד מטמאין אותה [משום] לידה, ומשיצא רובו מונין לו. יצא כדרכו, משיצא פדחתו הרי הוא כילוד לכל דבריו.
